על הגלריה

13.11.20 צלצלתי לברך את סבא שלי ליום הולדתו ה-90, עוד לפני שענה תחושת מחנק עלתה בגרוני. רגשות אהבה וחרדה קיבלו ביטוי בדמעות ורעד. אהבה לאיש שהוא אחד ויחיד בחיי, סמל הטוב בעולם והנחמה מכל מה שרע. חרדה מהזמן המועט שנותר, ופחד לאבד.

 

נולדתי בשנת 1991, בת לאמה ומיכאל דונין, עולים מרוסיה. גדלתי במצפה אבירים בגליל המערבי, בחברה ישראלית חילונית, והתחנכתי בבית ספר דמוקרטי. במקצועי אני רקדנית ומחנכת בבית ספר, לכן בתור רקדנית הביטוי הדואלי הראשוני שהורגש בעקבות השיחה עם סבא שלי הוא קודם כל פיזי.

באותה שיחת טלפון עם סבא הרגש שלי היה חצוי. בתוך הדואליות המוחלטת, יצא דבר אחד, הדמעות. השיחה הזו גרמה לי להעמיק ולבחון עד כמה דואליות היא נושא שמעסיק אותי כמעט בכל תחום בחיי (בתור מורה "סובייטית" במערכת חינוך דמוקרטית, ובתור בת זוג לאדם מתרבות מזרחית מרוקאית). ההבנה שקוטביות מלווה אותי בכל דרך ושמציאת האיזון היא לא תמיד "הפתרון", אלא דווקא הבנת והכלת המורכבות. 

 

על כן, בהשראת סבי, מקום מגוריי ומגפת הקורונה החלטתי לאצור תערוכה וירטואלית המיועדת לאמניות/ים ותיקים ובהעדפה לתושבי הפריפריה. קבוצת גיל שחוותה הגבלות ומעצורים שלהם השפעה סוציולוגית, חברתית ועוד.

התערוכה מוצגת באמצעות אתר אינטרנטי שנבנה על ידי, במסגרת הלימודים לתואר שני בתכנית ללימודי תרבות, בהנחייתו של עוז זלוף (תנועת תרבות).

על מנת לנסות ולהנגיש את התערוכה למגוון כמה שיותר רחב של אנשים, חלק מהתכנים מתורגמים לשפה הרוסית, האנגלית והערבית.